אנחנו יודעים איך לעזור לצעיר הנמנע להתחבר, להתמודד, למצוא משמעות ולהצליח
אנשים הבוחרים בדרך ההימנעות והסתגרות יעדיפו – במקום להתמודד עם הגורם המאיים – להימנע ממנו. כך הם מוצאים שקט והגנה מתחושות לא נעימות, אך גם מחלישים את יכולתם להתמודד עם קשיים ואתגרים. בסופו של דבר, הבית, שהיווה מקום של ביטחון, הופך עבורם למלכודת שקשה לצאת ממנה אל החיים
בתהליך הטיפולי אנו מתמקדים בארבעה מוקדי שינוי המאפשרים לאדם לחזור ולהתמודד עם אתגרי החיים במקום להרחיק את עצמו מהם.
חיבור
הניתוק, מעצמינו ומאחרים הוא המשמר את בעיית ההסתגרות והימנעות. כדי להתמודד עם ההשלכות ההרסניות שלו אנו מייצרים מגוון שלם של חוויות חיבור (לעצמי, לאחרים, לטבע, לגוף), חוויות הנוגדות את הניתוק ומאפשרות לאדם לבוא במגע עם כוחותיו כמו גם הפגיעות שלו – בדרך שמקדמת קבלה עצמית ובונה ערך עצמי.
פתיחות
האדם הנמנע הוא אדם הסוגר את עצמו ממידע המגיע מבחוץ אך גם ממידע הנובע מעצמו. סגירות זו מקשה על האדם לדעת מה הוא רוצה ומה משאלותיו. יתר על כן היא לא מאפשרת לאדם לעשות שינוי מפני שכל הצעה לשינוי נענית בסרבנות. בתהליך הטיפולי. אנו מעודדים את האדם להפוך לפתוח יותר להתנסויות ולהתמודד עם החרדה הנובעת משינוי.
גמישות
לא פעם ההימנעות והסתגרות הן תוצאה של חשיבה נוקשה שאיננה מאפשרת פתרונות גמישים. עקשנות זו היא תוצר של חרדה מהלא נודע, מכישלון ומאי הודאות שהיא חלק ממשחק החיים. להגמיש דורש אומץ ומוכנות להסתכן. בעבודה הטיפולית שלנו אנו מזהים לאדם דפוסי חשיבה נוקשים, מנתחים יחד את יתרונותיהם וחסרונותיהם ובונים תוכניות שינוי המבוססים על שינויים מדורגים ולא מאיימים.
מוטיבציה
היכולת שלנו להניע את עצמינו למטרות חיים מתבססת על חיבור לרגשות שונים (סקרנות, עניין וגם חשש) ולקבוצת השתייכות התומכת ומאתגרת (וגם מייצרת תחרותיות). צעירים נמנעים החיים בניתוק מעצמם ומאחרים חסרים חוויות אלה ולכן לא מרגישים צורך לעשות שינוי, להתפתח ולצמוח. בגלל האמונה שלהם בכך שאינם יכולים להצליח הם מעדיפים לא להתחיל. במצבים אחרים יש להם ציפיות גבוהות שאינם מאפשרים להם להתמודד עם הקושי והסבל שהם חלק מכל תהליך למידה והתפתחות. כדי לבנות מוטיבציה לצעירים אלה אנו מקשרים אותם לרגשות היכולים להניע אותם וגם לקבוצות אנשים שיעודדו, יתמכו ויעבירו את המסר שהם אינם לבד בעולם.
